האם המהלך הגדול של סורוס עדיין לפניו?

ב־1992 סורוס ודרוקנמילר זיהו את נקודת השבירה של הלירה שטרלינג. בסנט עבד אז בצוות בלונדון; וורש הצטרף שנים אחר כך לדרוקנמילר. כיום שניים מהאנשים מאותה שושלת מקצועית עומדים בראש האוצר והפד. האם המורשת של העסקה שהכניעה את ההגנה הבריטית על המטבע עומדת בפני מבחן גדול עוד יותר?

תמונת הנושא: המחשה שנוצרה בבינה מלאכותית. הקומפוזיציה מייצגת מורשת מקצועית, ואינה תיעוד של אירוע או ראיה לתיאום בין הדמויות.

בערב של 16 בספטמבר 1992, בריטניה ויתרה. אחרי רכישות של הלירה בשוק המטבע והכרזות על העלאות ריבית, הממשלה הודיעה על השעיית השתתפותה במנגנון שערי החליפין האירופי. ההבטחה להחזיק את המטבע בתוך הרצועה נשברה. ג׳ורג׳ סורוס הפך למזוהה עם העסקה יותר מכל אדם אחר, וזכה לכינוי „האיש ששבר את בנק אנגליה”.^[1]

שלושים וארבע שנים אחר כך, הסיפור מקבל תפנית. סקוט בסנט, שעבד בקרן סורוס בתקופת ההימור נגד הלירה, הוא שר האוצר האמריקני. קווין וורש, שהיה שותף במשרד ההשקעות של סטנלי דרוקנמילר, הוא יו״ר הפדרל ריזרב. דרוקנמילר, מנהל ההשקעות שהיה בלב העסקה ההיסטורית, נשאר בשוק הפרטי.^[5][6][7]

מכאן צומחת השאלה שלנו: האם המהלך הגדול של סורוס עדיין לפניו? כדי להבין מה אפשר לשאול — ומה אפשר להוכיח — צריך לחזור לרגע שבו קבוצה של משקיעים קראה את מגבלותיה של מדינה טוב יותר מההנהגה שלה.

ההבטחה שהכלכלה הבריטית התקשתה לקיים

בריטניה הצטרפה ב־1990 למנגנון שערי החליפין האירופי, ה־ERM. המטבעות החברים בו נדרשו להישאר בתוך גבולות מוסכמים. הלירה נקשרה בכך למערכת שבמרכזה המרק הגרמני.^[1]

אלא ששתי הכלכלות נעו בכיוונים שונים. איחוד גרמניה הגדיל את ההוצאות ואת החשש מאינפלציה; הבונדסבנק הגיב בריבית גבוהה. בבריטניה, הגנה על שער החליפין באמצעות ריבית גבוהה פגעה בשוק הדיור ובפעילות הכלכלית. מחקרם של בארי אייכנגרין ואלן נף מדגיש שהמשבר צמח משילוב של מדיניות, תנועות הון ולחצים בינלאומיים, ובהם התחזקות המרק מול דולר חלש. הוא היה רחב יותר מעסקה של קרן אחת.^[2]

הממשלה הבריטית ניצבה מול סתירה: כדי לשמר את ההתחייבות כלפי חוץ, היה עליה להכביד על המשק מבפנים. מי שמכר לירות אילץ אותה לבחור שוב ושוב בין הוצאות על התערבות לבין ריבית מכאיבה. השאלה עבור הסוחרים הייתה כמה זמן תסכים לשלם את המחיר.

דרוקנמילר זיהה את הסדק. סורוס דרש להגדיל את ההימור

בהרצאה במועדון Lost Tree בינואר 2015, דרוקנמילר תיאר פוזיציית שורט ראשונית של כ־1.5 מיליארד דולר באוגוסט 1992. בספטמבר, כשהשתכנע שההגנה על הלירה עומדת להישבר, הוא הציע לסורוס להגדיל אותה באופן חד. לפי זיכרונו, סורוס השיב שחשיפה בגובה נכסי הקרן אינה מספיקה להזדמנות כזו, ודרש להגיע לכ־200%.^[3]

המספר האחרון מתאר חשיפה ממונפת, ולא כסף מזומן שהיה מונח בקופה. דרוקנמילר גם אמר שלא הצליחו לבנות את מלוא הפוזיציה שאליה שאפו. לכן אין להפוך את תיאור השיחה, שנמסר שנים אחרי האירוע, לדוח חשבונאי מדויק של היקף העסקה הסופי.

לפי ההערכה המקובלת, ההימור נגד הלירה הניב לקרן רווח של כמיליארד דולר. זו הערכה של רווח מהעסקה, שאינה זהה לשווי הקרן, להיקף השורט או לכל רווחיה באותו חודש.^[4]

גם הביטוי „הימור חד־כיווני” דורש זהירות. מבחינת המנהלים, הפער בין הסיכון לבין פוטנציאל הרווח נראה חריג. אבל שער בתוך רצועה עדיין יכול לנוע, עלויות המימון יכולות להשתנות, ופוזיציה ממונפת יכולה להיפגע מהתערבות, מדרישות בטוחות או מתזמון שגוי. עסקה אסימטרית אינה עסקה חסרת סיכון.

יום רביעי השחור: מה באמת נשבר

ב־16 בספטמבר הוכרזה העלאת ריבית מ־10% ל־12%, ובהמשך הוכרזה העלאה נוספת ל־15%, שנועדה להיכנס לתוקף למחרת. גם אלה לא חילצו את הלירה מתחתית הרצועה. בערב הודיעה הממשלה על השעיית ההשתתפות ב־ERM, וההעלאה ל־15% בוטלה. כך מתאר את האירועים הדוח של בנק אנגליה עצמו, שפורסם בנובמבר 1992.^[8]

לפי הסיכום ההיסטורי של הבנק, עלות האירוע לאוצר הבריטי הוערכה ביותר משלושה מיליארד ליש״ט. אך בנק אנגליה לא פשט רגל, והסיטי של לונדון לא חדלה להתקיים. מה שנשבר היה משטר שער החליפין והאמינות של ההבטחה להגן עליו. למעשה, הדוח בן התקופה מציין שמדד FTSE 100 סיים את אותו יום בעלייה קלה, לאחר ירידות במהלכו.^[1][8]

זו הבחנה מהותית. הכינוי „שבר את הבנק” מספר סיפור מצוין, אבל האירוע היה תבוסה של מדיניות מול השוק. קרנות, בנקים ומשקיעים רבים פעלו באותו שוק; סורוס ודרוקנמילר היו מהמשתתפים הבולטים בו, ולא המקור היחיד ללחץ.

גם הזרז האחרון בסיפור דורש תיקון: נשיא הבונדסבנק היה הלמוט שלזינגר. הראיון שעורר סערה ניתן ל־Handelsblatt ול־Wall Street Journal, ותוכן ממנו הופץ בערב 15 בספטמבר. הזיכרון של דרוקנמילר על מאמר בפייננשל טיימס אינו תיאור מדויק של הפרסום.^[9]

מה נשאר מבית המדרש של סורוס

סורוס מזוהה עם רעיון הרפלקסיביות: אמונות וציפיות משפיעות על פעולות, והפעולות משנות את המציאות שעליה נשענו האמונות. בשוק פיננסי, המחיר יכול להיות גם תוצאה של התפתחויות וגם גורם שמשנה אותן. סורוס הדגיש לצד זה את האפשרות לטעות ואת הצורך לבחון מחדש השערות כשהשוק מתנהג אחרת מהצפוי.^[10]

במונחים של משבר מטבע, אפשר להבין את הלולאה כך: ספק ביכולת המדינה להגן על השער מעורר מכירות; המכירות מייקרות את ההגנה; ההגנה מכבידה על הכלכלה; וההכבדה מזינה ספק נוסף. זו דרך לנתח את הדינמיקה, ולא הוכחה שאדם יחיד יצר אותה.

הלקח שנותר מ־1992 הוא לזהות את הפער בין הבטחה שלטונית לבין המחיר הכלכלי והפוליטי של קיומה.

שלושה מסלולים, קשר מקצועי אחד

סטנלי דרוקנמילר: עבד עם סורוס והוביל את ניהול ההשקעות של Quantum בתקופת העסקה נגד הלירה. הוא תיאר את סורוס כמנטור, ובפרט את השפעתו על נכונותו להגדיל חשיפה כשמידת הביטחון גבוהה. כיום הוא פועל דרך Duquesne Family Office.^[3][7]

סקוט בסנט: הקשר שלו לסורוס ישיר. הביוגרפיה הרשמית של משרד האוצר מציינת שניהל את המשרד בלונדון בשנים 1991–2000 ובהמשך היה מנהל ההשקעות הראשי של Soros Fund Management. ב־2015 הקים את Key Square. כיום הוא עומד בראש משרד האוצר.^[5]

קווין וורש: הקשר כאן עובר דרך דרוקנמילר. אחרי שעזב את מועצת הנגידים של הפד ב־2011, היה שותף ב־Duquesne Family Office. ב־22 במאי 2026 נכנס לתפקיד יו״ר הפד. הוא אינו אחד ממבצעי העסקה של 1992, ואין בסיס במקורות שנבדקו לתאר אותו כעובד ישיר של סורוס.^[6][7]

אפשר אפוא לדבר על שושלת מקצועית: סורוס השפיע על דרוקנמילר; בסנט עבד באותה סביבת השקעות; וורש עבד במשך שנים עם דרוקנמילר. זהו בסיס להשוואת רעיונות, הרגלי חשיבה ויחס לשווקים. הוא אינו מוכיח זהות פוליטית, תוכנית משותפת או קבלת הוראות כיום.

כשהתלמיד עובר לצד של המדינה

בספטמבר 2026, בשיחה ב־SMU, בסנט תיאר את מעמדו החדש מול סוחרי מטבע במילים „אני הבית עכשיו”, בהקשר של תמיכה בין היפני. המסר היה ברור: למשקיע פרטי יש ניתוח והון; לשר האוצר יש גם מידע, קשרים עם רשויות אחרות וכלי מדיניות.^[11]

בחזית האג״ח, הודעת משרד האוצר מ־19 באוגוסט מספקת נתון מוצק: היקף פעולות הרכישה החוזרת במקטעים הארוכים, לפדיון של 10–20 ו־20–30 שנה, יוגדל מ־2 מיליארד דולר ללפחות 4 מיליארד דולר לפעולה. ההרחבה נכנסה לתוקף ב־9 בספטמבר. ההסבר הרשמי היה תמיכה בנזילות.^[12]

דרוקנמילר חלק על ההסבר הזה. במאמר שפרסם בוול סטריט ג׳ורנל תחת הכותרת „Let the Bond Market Speak”, טען שמדובר בניסיון להשפיע על המחיר, והזהיר מפני השתקת האיתות שמספקת עליית התשואות.^[13]

המחלוקת הזו היא חלק מרכזי בסיפור. המנטור מבקר את המדיניות של מי שעבד לצדו. קשר אישי והכשרה משותפת יכולים ליצור שפה דומה, אך גם ויכוח חריף על אותה שפה: האם התערבות מתקנת שוק שאינו מתפקד, או דוחה התאמה שהשוק דורש?

האם המהלך הגדול עוד לפנינו?

אם השאלה מתייחסת לעסקה חדשה שג׳ורג׳ סורוס עצמו מכין, המחקר לכתבה אינו מספק ראיה לכך. באתר הרשמי של Soros Fund Management מופיעה דאון פיצפטריק כמנכ״לית וכמנהלת ההשקעות הראשית. גם אין ראיה שסורוס מכוון את החלטות בסנט או וורש. את מעמדו כמקור השפעה היסטורי צריך להפריד מהפעלת סמכות כיום.^[14]

אבל כשאלה על גודל המבחן של המורשת המקצועית, היא מקבלת משמעות אחרת. מי שהתמחו בזיהוי מגבלות המדינה מתמודדים כעת, בתפקידיהם הציבוריים, עם מגבלותיה של המדינה מהצד שמקבל החלטות. ההצלחה נמדדת בהשלכות על הציבור ועל המערכת, ולא בתשואה של קרן.

כדי לבחון את המבחן הזה, כדאי לעקוב אחר ההחלטות והנתונים: האם תמיכה בנזילות משפרת מסחר, או בעיקר משפיעה זמנית על תשואות? האם המדיניות התקציבית מתיישבת עם יעדי האינפלציה? האם השווקים מאמינים להצהרות הרשויות? ומה קורה כשהעלות של שמירת ההבטחה גדלה?

אלה שאלות מחקר, לא תחזית לקריסה ולא סימנים לתוכנית סמויה. ארה״ב של היום ובריטניה של 1992 שונות במשטר המטבע, במוסדות ובכלי המדיניות. הדמיון המעניין הוא המתח בין רצון שלטוני לבין המחיר שהשוק דורש.

ב־1992 סורוס ודרוקנמילר בחנו מתי מדינה תוותר על הבטחתה. היום אנשים מאותה שושלת מקצועית נדרשים לבנות הבטחות שהשוק יאמין להן. ייתכן שזהו המבחן הגדול של בית המדרש של סורוס — גם בלי עסקה חדשה שלו.

מקורות:

1. Bank of England — History, סעיף 16 September 1992. החברות ב־ERM, היציאה, העלות והמעבר למסגרת מדיניות חדשה.
2. Barry Eichengreen & Alain Naef — Imported or Home Grown? The 1992–3 EMS Crisis, Banque de France. מחקר על סיבות המשבר ותנועות ההון; גרסת NBER.
3. Stanley Druckenmiller — Lost Tree Club, 18 January 2015, תמליל. זיכרונו של משתתף בעסקה, ולא רישום מסחר בן התקופה.
4. Investopedia — George Soros and Black Wednesday. מקור משני להערכה המקובלת של רווח של כמיליארד דולר.
5. U.S. Treasury — Scott Bessent, ביוגרפיה רשמית.
6. Federal Reserve — Kevin Warsh, ביוגרפיה רשמית; הודעת הכניסה לתפקיד, 22 May 2026.
7. WSJ — What Kevin Warsh Learned Working for Stanley Druckenmiller, 3 February 2026. מקור משני לקשר המקצועי; ראיון דרוקנמילר ב־NBIM.
8. Bank of England — The Operation of Monetary Policy, Quarterly Bulletin, November 1992. בפרט עמודים מודפסים 392–394: ריבית, התערבות, ביטול ההעלאה ל־15% ותגובת השווקים.
9. David Marsh, OMFIF — Helmut Schlesinger, September 2024. זיהוי הראיון והפצת הדברים בערב 15.9.1992.
10. George Soros — Fallibility, Reflexivity, and the Human Uncertainty Principle. הסברו של סורוס למסגרת הרעיונית, באתרו הרשמי.
11. Financial Times — ‘I am the house now’, 9 September 2026. דיווח על דברי בסנט; רישום הווידאו של האירוע ב־SMU.
12. U.S. Treasury — הגדלת רכישות חוזרות במקטעים הארוכים, 19 August 2026. הודעה רשמית על מעבר מ־2 מיליארד דולר ללפחות 4 מיליארד לפעולה, החל מ־9.9.2026.
13. Stanley F. Druckenmiller — Let the Bond Market Speak, WSJ, 24.8.2026. מאמר דעה של דרוקנמילר; הטענה שמדובר בניהול מחיר היא עמדתו, ולא ההגדרה הרשמית של משרד האוצר.
14. Soros Fund Management — Dawn Fitzpatrick. הנהלת ההשקעות הנוכחית לפי האתר הרשמי.

הכתבה משלבת עובדות מתועדות וניתוח. השאלה שבכותרת היא מסגרת פרשנית; אין באמור ייעוץ השקעות או המלצה לפעולה.